מעצר לצורכי חקירה
אתמול שמענו כי עד המדינה ניר חפץ נסחט ע״י לה״ב 433 האימתני באיומים, במעצר ארוך וקשה, בגילויים אינטימיים, בפשפשים, בתנאי כליאה נוראיים, לשקר לחוקריו ולרצות אותם, כדי להפליל את ראש הממשלה. שמענו כי העיד וסיפר על ארועים שלא הסתדרו עם העובדות שנבדקו. שמענו כי זומן שוב ושוב וגם אז לא זכר, עד שהפסיקו את החקירה המוקלטת ויצאו להפסקת היזכרות ללא תעוד. רק אז סיפק חפץ את הסחורה. הוא לפתע ׳נזכר׳. היתה לו הארה לא מתועדת.
לפני מספר חודשים שמענו שמיקי גנור, עד מדינה נוסף, חזר בו מעדותו ונעצר שוב לחקירה זמן רב לאחר ששוחרר. עובדה זו מטרידה שכן, היא מדגימה את הקלות הבלתי נסבלת של מעצר לצרכי חקירה במדינת ישראל. בעניין גנור ביהמ”ש השלום סבר כדעת המשטרה ועצר את גנור, תוך קביעה שישנה עילה של שיבוש הליכי חקירה. פרקליטיו של גנור הגישו ערר על החלטה זאת. הערר התקבל וביהמ”ש המחוזי קבע שמדובר בהשבה למעצר, שמתקיימת רק במקרים חריגים. הואיל ועבר זמן רב מאז שגנור נעצר ושוחרר, הרי שאין להשיבו למעצר.
המשטרה, באמצעות פרקליטות המדינה, הגישה בקשת רשות לערור לביהמ”ש העליון, בקשה אשר נדונה ע”י השופט מזוז והתקבלה. כידוע, קבלת ערעור בגלגול השלישי הינה נדירה ומתאפשרת בעיקר כאשר מדובר בשאלה משפטית, אשר מעניינת את כלל המתדיינים. השופט מזוז נימק את מתן הרשות לערור בחשיבותה הציבורית של הפרשה ולא בחשיבותה המשפטית. הוא פשוט רצה לעצור את גנור. חשיבות או קשיות הלכה משפטית עניינו אותו פחות. בסופו של יום קבע השופט מזוז, כי קמה עילת מעצר חדשה, לאור שינוי הנסיבות, נסיבות על פיהן חזר עד המדינה מעדותו, עובדה המחייבת סידרת פעולות חקירה נוספות הניתנות לשיבוש, ועל כן יש למנוע את השיבוש על דרך המעצר.
המעצר של גנור, כמו גם השימוש בעינויי המעצר כנגד חפץ, מקימים את השאלה, האם מעצר לצרכי חקירה (ימים) משמש את המשטרה כאמצעי חקירה, ככלי לשבור את רוחו של הנחקר, ללחוץ עליו, לגרום לו להודות – ובכך להקל על המשטרה בהפללתו של החשוד? הייתכן שהמעצר משמש כנקמה או כאמצעי שכנוע “לחזור למוטב”? האם יתכן שכלי המעצר הוא אמצעי לבידוי ראיות ולסחיטה באיומים כנגד עדי מדינה פוטנציאליים?
בשנת 1996 נחקק בישראל חוק מעצרים חדש, שקבע שחומרת העבירה לא תשמש יותר כעילה למעצר. חוק זה נחקק בעקבות דו”ח מבקר המדינה שנתיים קודם לכן, אשר הצביע על מצב מדאיג, על פיו אנשים רבים מידי נעצרים בישראל, תוך שבסוף החקירה לא מוגש כתב אישום, דבר המדגים מעצרי סרק.
החוק הגדיר 3 עילות: סיכון לבטחון הציבור, שיבוש הליכי חקירה, פעולות חקירה שלא ניתן לקיימן אלא כשהחשוד נתון במעצר. העילה השלישית הינה למקרים מיוחדים ומנומקים בלבד. אלא שחוק המעצרים החדש לא פתר את בעיית המעצרים המיותרים, שכן על פי הנתונים הסטטיסטיים – אלה המשיכו להתרבות. על פי הנתונים האחרונים שפורסמו, כמות הנעצרים בשנה בהליכי מעצר לצורכי חקירה, הגיעה לכ-60,000 עצורים.
תנאי הכליאה בבתי הסוהר בישראל הידועים לשמצה, בבחינת צפיפותם, מדגימים את גודל הצרה ופוגעים בצלם אנוש. מדינה שאינה יכולה לאפשר תנאי כליאה אנושיים וסבירים, צריכה לבחון מחדש את מדיניות המעצרים המחמירה, ואת הסיבות הגורמות לריבוי מעצרים בניגוד לרוח חוק המעצרים, אשר נחקק בדיוק כדי למנוע תופעה זאת.
אין ספק שהמשטרה מעדיפה לעצור את החשוד, על מנת לשבור את רוחו, על מנת להקל עליה להכתיב את תנאי החקירה, את שעות החקירה, את החשש המובנה מפני המעצר, את התנאים ההגייניים הגרועים, את הטלטולים בפוסטות, את השעות החריגות של הכליאה, של התעוררות בבוקר, את השינוי המוחלט בשגרת החיים של החשוד, כשכל אלה מביאים אותו לכלל הודאה בעבירות שבהן הוא חשוד ולשתף פעולה עם המשטרה – ולו רק על מנת לברוח מתנאי המעצר.
ע״י כך המשטרה קונה שליטה על החשוד בדרך אלימה ורומסת את זכות השתיקה ואת החיסיון מפני הפללה עצמית, תוך גביית הודאות רבות, מהן הודאות של חפים מפשע ממש ומהן הודאות של מיואשים, שבחלקן הן הודאות אמת, ובחלקן הן הודעות מוגזמות או משופצות, שלאחר מכן לא ניתן לתקנן.
השופטים, במקום להילחם בתופעה זאת, במיוחד על רקע חוק המעצרים “החדש”, שמאז התיישן וכיום הינו בן 23 שנים, משתפים פעולה עם המשטרה, והופכים ל”סוכני חקירה”. השופטים מאפשרים חיסיון כמעט מוחלט על פרטי החשד, על הראיות ולמעשה, מאפשרים לשוטרים להשאיר את החשוד וסנגורו באפלה מוחלטת, תוך שהם מתיימרים לשמש ״עיניים לסנגור”, זאת בעוד שהינם נפגשים בארבע עיניים עם המשטרה ומכריעים את גורל ההחלטה, אם למעצר ואם לשחרור, ללא קשר לטענות הסניגור.
מחקרים מוכיחים, שהודאות שניתנות בתנאי כפייה שכאלה, הינן חסרות ערך גם כלפי החשוד עצמו וגם כלפי אחרים, אותם הוא מפליל אגב אורחא, ועלולות ליצור עיוותי דין והרשעות חפים מפשע. מובן לכל משקיף, כי הפגיעה הגסה בכבוד האדם ובחירותו, מטבע הדברים, מנוגדת לחוק היסוד.
דא עקא שאותה “מהפכה חוקתית” הרשומה עלי ספר, נדחתה, ככל שהיא נוגעת למשפט הפלילי, ומשמשת כמילים ריקות מתוכן, שכן השופטים אינם מגינים על זכויות הפרט, כשהן נוגעות לחשודים ולנאשמים, ולמעשה משמשים ככלי חקירתי בידי המשטרה להוצאת צווים שונים, ביניהם צווי מעצר סיטונאיים וצווי איסור פירסום, שלא מאפשרים לתקשורת להביא לידיעת הציבור את פשעי השוטרים.
עילת המסוכנות, כשלעצמה, למעשה יוצרת מקדמה על חשבון העונש, שכן היא קובעת על סמך חשד בלבד או ראיות גולמיות בלבד, תוך פגיעה בחזקת החפות, שהנאשם או החשוד הינם מסוכנים לציבור ויש להרחיקם מניה וביה מהציבור, זאת לפני משפט.
ברור ששימוש בכלי המעצר כאמצעי נקמה, או כאמצעי ענישה, או כאמצעי הרתעה, או כאמצעי לצורך איום, כפייה או יצירת לחץ, כל אלה הינם אסורים; כך גם קבע ביהמ”ש העליון בהחלטות רבות. אלא שבפועל אלה הן הצהרות . מעצרו של גנור, לאחר שחזר בו, או מעצרו של ניר חפץ, במשך 15 ימים, מלווים בעקיצות פשפשים ללא טיפול רפואי, מעצרים אלה נראים בדיוק כמו אחד מאיסורי בית המשפט העליון; או כדי לנקום בחשוד, או כדי להעניש אותו על הפרת ההסכם, או כדי לשכנע אותו, לאלץ אותו לקיים את הסכם עד המדינה שעליו חתם, ולהבהיר לו שאם עד כה טיפלו בו “בכפפות של משי” הרי שהיחס השתנה, או כדי לשבור את רוחו למען ירצה את חוקריו ויזמר את דבריהם בניגוד לאמת.
