26/03/2019, עו”ד קובי שקלאר
מעצרו של עד המדינה (לשעבר) מיקי גנור ע”י בית המשפט העליון מעלה את השאלה – האם מעצר לצרכי חקירה אכן משמש את המשטרה כאמצעי חקירה, או שמא ככלי לשבור את רוחו של הנחקר, ללחוץ עליו ולגרום לו להודות. עוה”ד הפלילי קובי שקלאר סבור שיש לשנות את חוק המעצרים שהחטיא לחלוטין את מטרתו, ולקבוע עיקרון מובהק שימנע שימוש במעצר לאמצעים פסולים
לאחרונה שמענו כי עד המדינה מיקי גנור חזר בו מעדותו ונעצר לחקירה. מדובר בעובדה מטרידה, שכן היא מדגימה את הקלות הבלתי נסבלת של מעצר לצרכי חקירה במדינת ישראל. בעניין זה ביהמ”ש השלום סבר כדעת המשטרה ועצר את גנור, תוך קביעה שישנה עילה של שיבוש הליכי חקירה. הערר שהגישו פרקליטיו של גנור לבית המשפט המחוזי התקבל, תוך קביעה שמדובר בהשבה למעצר, שמתקיימת רק במקרים חריגים. הואיל ועבר זמן רב מאז שגנור נעצר ושוחרר, סבר בית המשפט כי אין מקום להשיבו למעצר.
המשטרה, באמצעות פרקליטות המדינה, הגישה בקשת רשות לערור לביהמ”ש העליון. השופט מזוז, שדן בבקשה, נימק את מתן הרשות לערור בחשיבותה הציבורית של הפרשה ולא בחשיבותה המשפטית. הוא פשוט רצה לעצור את גנור, חשיבות או קשיות הלכה משפטית עניינו אותו פחות. בסופו של יום קבע השופט מזוז כי קמה עילת מעצר חדשה לאור שינוי הנסיבות שעניינן חזרתו של גנור מעדותו, עובדה המחייבת סידרת פעולות חקירה נוספות הניתנות לשיבוש, ועל כן יש למנוע את השיבוש על דרך המעצר.
מעצר זה מקים את השאלה, האם מעצר לצרכי חקירה (מעצר ימים) משמש את המשטרה כאמצעי חקירה, ככלי לשבור את רוחו של הנחקר, ללחוץ עליו, לגרום לו להודות – ובכך להקל על המשטרה בהפללתו של החשוד? הייתכן שהמעצר משמש כנקמה או כאמצעי שכנוע “לחזור למוטב”?
בשנת 1996 נחקק בישראל חוק מעצרים חדש, שקבע שחומרת העבירה לא תשמש יותר כעילה למעצר. חוק זה נחקק בעקבות דו”ח מבקר המדינה שפורסם שנתיים קודם לכן, אשר הצביע על מצב מדאיג לפיו אנשים רבים מדי נעצרים בישראל תוך שבסוף החקירה לא מוגש כתב אישום, דבר המדגים מעצרי סרק. החוק הגדיר 3 עילות מעצר: סיכון לביטחון הציבור, שיבוש הליכי חקירה, וקיומן של פעולות חקירה שלא ניתן לקיימן אלא כשהחשוד נתון במעצר. העילה השלישית נועדה למקרים מיוחדים ומנומקים בלבד. עם זאת, חוק המעצרים החדש לא פתר את בעיית המעצרים המיותרים ועל פי הנתונים הסטטיסטיים אלה רק המשיכו להתרבות. על פי הנתונים האחרונים שפורסמו, כמות הנעצרים בשנה בהליכי מעצר לצורכי חקירה הגיעה לכ- 60,000 עצורים.
תנאי הכליאה הידועים לשמצה בבתי הסוהר בישראל מדגימים את גודל הצרה ופוגעים בצלם אנוש. מדינה שאינה יכולה לאפשר תנאי כליאה אנושיים וסבירים, צריכה לבחון מחדש את מדיניות המעצרים המחמירה, ואת הסיבות הגורמות לריבוי מעצרים בניגוד לרוח חוק המעצרים אשר כאמור נחקק בדיוק כדי למנוע תופעה זאת. במקום זה, המשטרה מעדיפה לעצור את החשוד על מנת לשבור את רוחו, על מנת להקל עליה להכתיב את תנאי החקירה, את שעות החקירה, את החשש המובנה מפני המעצר, את התנאים ההיגייניים הגרועים, את הטלטולים בפוסטות, את השעות החריגות של הכליאה ושל התעוררות בבוקר ואת השינוי המוחלט בשגרת החיים של החשוד. כל אלה, מביאים את החשוד לכלל הודיה בעבירות שבהן הוא חשוד ולשתף פעולה עם המשטרה – ולו רק על מנת לברוח מתנאי המעצר.
באופן זה, המשטרה קונה שליטה על החשוד בדרך אלימה ורומסת את זכות השתיקה ואת החיסיון מפני הפללה עצמית תוך גביית הודאות רבות, מהן הודאות של חפים מפשע ממש ומהן הודאות של מיואשים שבחלקן הן הודאות אמת, ובחלקן הן הודעות מוגזמות או משופצות שלאחר מכן לא ניתן לתקנן.
השופטים, במקום להילחם בתופעה זאת ברוח חוק המעצרים “החדש” (שכבר התיישן וכיום הוא בן 23 שנים), משתפים פעולה עם המשטרה והופכים ל”סוכני החקירה”. השופטים מאפשרים חיסיון כמעט מוחלט על פרטי החשד ועל הראיות, ולמעשה מאפשרים לשוטרים להשאיר את החשוד וסנגורו באפלה מוחלטת תוך שהם מתיימרים לשמש “עיניים לסנגור” בעוד שהם נפגשים בארבע עיניים עם המשטרה ומכריעים את גורל ההחלטה – אם למעצר ואם לשחרור, ללא קשר לטענות הסניגור.
זאת ועוד, מחקרים מוכיחים שהודאות שניתנות בתנאי כפייה הן חסרות ערך גם כלפי החשוד עצמו וגם כלפי אחרים אותם הוא מפליל אגב אורחא, ועלולות ליצור עיוותי דין והרשעות חפים מפשע. דא עקא שאותה “מהפכה חוקתית” שהולידה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נדחתה ככל שהיא נוגעת למשפט הפלילי והתרוקנה מתוכן, שכן השופטים אינם מגנים על זכויות הפרט כשהן נוגעות לחשודים ולנאשמים ולמעשה משמשים ככלי חקירתי בידי המשטרה להוצאת צווים שונים, ביניהם צווי מעצר סיטונאיים.
