שכרון הכוח מביא לעיתים את שופטי ביהמ”ש העליון לכדי שרירותיות מקרית ובלתי צפויה בהחלטותיהם. המקרה של השופטת כרייף הוא אחד מאותם מקרים מצערים
השופט העליון עמית החזיק בכבודה של השופטת כרייף בשתי ידיו, סובב אותו הנה והנה, מעשה כדור בדולח בידי מגדת עתידות, ולבסוף ריסק אותו על רצפת השיש הקרה של היכל הצדק ומכר אותו לשד הרכילות, או בשמו האחר – עיקרון פומביות הדיון. זאת עשה, תוך שהוא “מתייסר” ו”נפשו מתהפכת”, כך כתב, ומתוך רחמים כלפי השופטת המכובדת לשעבר וילדיה הקטינים. קראתי את ההחלטה של השופט עמית וגם “נפשי התהפכה”, אבל מסיבות אחרות. שוב הגעתי למסקנה, ששכרון הכוח מביא לעיתים את שופטי ביהמ”ש העליון לכדי שרירותיות מקרית ובלתי צפויה בהחלטותיהם. זהו אחד מאותם מקרים מצערים, הנובעים מהעובדה כי מעל השופט העליון נמצא רק אלוהים בכבודו ובעצמו לשפוט אותו.
הבקשה לאיסור פרסום פרטי השופטת, כמו גם עורכת הדין הפלונית, הוגשה בתחילה ע״י המשטרה. שתיהן הוחשדו במתן טובות הנאה מיניות לראש הלשכה אפרים נווה. השופטת – תמורת מינויה לכס השיפוט, ועורכת הדין הפלונית – כדי לקדם את בעלה, שופט השלום, לביהמ”ש המחוזי. החשדות כשלעצמם נראו לי בזמנו כה מופרכים, עד כי סברתי שמי שיכול להעלות על דעתו אפשרות שכזו, הוא קונספירטור בדוי או אפילו הזוי. אלא שטבע האדם נוטה להאמין ברע מכל, בצהוב ובמלוכלך. מתברר כי אף השופטים הבכירים ביותר, אשר מונו הם עצמם ע”י אותה ועדת מינויים, סבורים שהדבר אפשרי. שני שופטים, שופט השלום מסארווה, והשופט המחוזי קאפח, ישבו על המדוכה. שניהם החליטו לאסור את הפרסום על פרטי עוה”ד והשופטת, לאחר ששניהם קראו את הראיות. השופט מסארווה סבר כי הראיות, אשר הושגו לכאורה בעבירה, מוטב שיבדקו לעומק לפני שיוסר איסור הפרסום. השופט קאפח אף הגדיל לעשות וביקש חוות דעת מסודרת לעניין עוצמת הראיות שנאספו. לפי הפסיקה הרי ש: “ככל שהראיות מוצקות ומבוססות הן יותר, קרי: קרב והולך מועד הגשתו של כתב אישום – כן גדל האינטרס הציבורי הפרטיקולרי בפרסום פרשת זהותו של החשוד, ולהיפך”. שני השופטים, כאמור, אסרו את פרסום זהותן.
שופט העליון
והנה השופט העליון עמית, נטל לעצמו חירות לקבוע, אגב מספר שגיאות משפטיות, כי שני השופטים המכובדים, אשר שקלו כל תג ותג – שגו. כך עשה בהליך נדיר של בקשת רשות לערור, אשר לא ניתנת בגלגול השלישי, אלא במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית או ציבורית או בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או לשם מניעת עוול קשה. ומה טעם מצא השופט עמית בגלגול שלישי חריג ומיוחד זה? האם קשיות ההלכה? האם לאקונה בחוק? האם פרשנות מיוחדת שנזקק לה הציבור הרחב? לא ולא. התשובה היא, כי כך רצה – ותו לא! חיפוש בהחלטה לא מעלה בדל נימוק, מדוע ניתנה הרשות לערער בגלגול השלישי. אף שהשופט הבטיח לנמק, לא עשה כן, אלא פשוט עבר לדון בעניין הקונקרטי שבפניו. יתרה מזאת, לאור שינוי הנסיבות – חזרת המשטרה מבקשתה לאיסור פרסום – היה על השופט לדחות את הערעור ולשלוח את הצדדים לעיון מחדש בפני ביהמ”ש השלום. אלא שהשופט עמית רצה להחליט בעצמו, ולא עשה את המתחייב מהחוק, דן בעניין לגופו, ללא הנמקה, וחשף את זהותה של השופטת.
יאמר האומר, שיתכן שטוב שכך עשה. על הציבור לדעת מי הם החשודים בשחיתות מערכת המשפט. אלא מה יאמר האומר, כאשר תיק זה יסתיים בלא כלום וייסגר “בקול ענות חלושה”, כפי שנפתח “בקול תרועה רמה”? בינתיים עבר זמן והצטבר מידע רב המפריך את החשדות והמעמיד אותם אפילו באור מגוחך. השופטת הייתה מועמדת של השר כחלון, מומלצת ע”י מנהל בתי המשפט השופט שפיצר, ע”י ראש אגף תביעות תת ניצב דדו זמיר, וע”י רבים וטובים אחרים, היא בעלת 2 תארים, הייתה תובעת במשך 13 שנים במשטרה, והצביעו בעדה 8 מבין 9 חברי הוועדה, לרבות נשיאת ביהמ”ש העליון. אפי נווה כלל לא היה חבר בוועדה ולא הצביע, וכל שטענה לו המשטרה בזמנו היה, “שרוחו שרתה על הוועדה”, טיעון מגוחך ומופרך.
עוד שירותים שתמצאו אצלנו
עורך דין הטרדה מינית >> | מחיקת רישום פלילי >>
בניגוד לשופטים
אלא שבניגוד לשופטים בערכאות הנמוכות, אשר קראו את התיק והתעמקו בראיות, על מנת לבדוק שמא התיק דל וצפוי להסתיים בלא כלום, השופט עמית לא ראה להידרש לחומר הראיות שהונח לפניו במסגרת החלטה זו. הימנעות זאת תמוהה במיוחד לאור העובדה שהשופט ציטט את ההלכה, על פיה חובה על השופט לשקול את מוצקות חומר הראיות כשיקול להחלטתו. מדוע לא עשה כן כבוד השופט? זאת לא נדע, שכן לא נימק. אולם ההנמקה המופרכת במיוחד לחשוף את בושתה של השופטת לעיני העולם כולו, הינה זאת הבאה לידי ביטוי במילים הבאות:
“יש ליתן משקל לחלוף הזמן. יש ומעצר מתוקשר “מתפוצץ” ברעש תקשורתי, אך הפרשה מתפוגגת ונגוזה תוך ימים ספורים, לאחר שהחשוד משתחרר, או שמתברר כי ככל הנראה אין יסוד לחשדות פליליים. אך במקרה שלפנינו ענן החשדות מעל הפרשה ממשיך לרחף ואינו מתפוגג, ואין בשלב הזה אינדיקציה שבדעת המשטרה לסגור את התיק, או שהחקירה נסתיימה בלא כלום״.
זוהי הנמקה תמוהה בעליל, שכן על השופט לברר לאן התיק הולך! האם החשד התחזק? מתי תסתיים החקירה? כל אלה שאלות שכל שופט מעצרים יודע לשאול, כאשר הוא מקבל לידיו תיק חקירה. אלא שבתיק הזה קבע השופט עמית הלכה הפוכה, על פיה ככל שמושכת המשטרה זמן, נמנעת מחקירה, או מתבטלת, או מתעצלת או מורחת את החקירה, וככל שהפרקליטות אינה מגישה כתב אישום, במקום שהדבר יפעל לטובת החשוד, העניין פועל לחובתו. לפי השופט המכובד, “ענן החשדות ממשיך לרחף ואינו מתפוגג”. אני קורא את הדברים ומתקשה להאמין שהתמשכות ומריחת חקירה עד אין סוף, בלי להגבילה בדבר, אמורה לדעת השופט לפגוע בעניינו של החשוד ומחייבת את ביושו ברבים והריסת חייו האישיים והמקצועיים.
