http://www.takdin.co.il/Article/Article/6141001
על רקע תיק זדורוב: דרושה רפורמה בנוגע להרשעה על סמך הודאת נאשם
08/11/2018, עו”ד קובי שקלאר
למרות הבעייתיות הרבה הטמונה בהרשעת נאשם על סמך הודאתו, ההודאה עדיין נחשבת בישראל כ”מלכת הראיות” והתוספת הראייתית הנדרשת לה יכולה להיות גם “קלה כנוצה”. על רקע הדיון הציבורי החוזר בפרשת זדורוב, סבור הסניגור הפלילי קובי שקלאר כי יש צורך לערוך שינוי מהותי בנושא שימנע מאסר חפים מפשע
ההודאה בישראל היא “מלכת הראיות”. בגלל זה עושים החוקרים הכל כדי לגרום לנחקר להודות ולמעט בחקירה. זה חוסך להם עבודה רבה וסוגר להם את התיק. עם זאת, מצב זה מוביל פעמים רבות להודאות שווא ולמאסר חפים מפשע. נאשם אשר מודה בפני המשטרה או בפני רשות חוקרת, למעשה מכריע את גורלו לשבט! לעולם לא יוכל לחזור בו מהודאתו ואף להסביר אותה בלחצי חקירה, בתרגילים לא הוגנים של שוטרים, בשיקולי תועלת ותרמיות מדובבים, בהבטחות ובפיתויים או באלף סיבות אחרות. מקסימום יזכה הנאשם בתארים לא מחמיאים מצד השופטים שיקראו לו “שקרן ומניפולטור”.
הרשעה על סמך “הודאת חוץ” של נאשם היא קלה, בגלל שאין צורך לפי המשפט הישראלי בסיוע ראייתי חיצוני להודאה, אלא די “בדבר מה נוסף”, אשר למעשה יכול להיות כל דבר, “אף קל כנוצה”. האנומליה הזאת נגרמה משינוי כיוון במשפט הישראלי מאז קום המדינה. בזמן המנדט, השופטים המנדטוריים חויבו לוודא שיש סיוע ראייתי, קרי ראיה חיצונית מאמתת להודאה. כך גם נדרשו המושבעים באנגליה. עם זאת, בעוד שבאנגליה הכיוון התפתח להחלשת מעמד ההודאה באשמה והיא מוגדרת “כראיה חשודה”, בישראל, החל מקום המדינה, התפתחה מגמה הפוכה, לחיזוק ההודאה והקטנת משקל הראיה המאמתת.
עוד בנושא
בשנת 1949 הרשיע בית המשפט העליון אדם, אשר זוכה בבית המשפט המחוזי, בגלל היעדר ראיית סיוע להודאתו, וקבע כי אין צורך ב”ראייה מסייעת” להודאה, ודי “בדבר מה נוסף”. שנים אחר כך, בשנת 1998, ניתן פסק הדין בעניינו של סלימאן אל-עביד, שהואשם בחטיפה, אונס ורצח החיילת חנית קיקוס ז”ל. באותו מקרה קבע ביהמ”ש העליון ש”דבר מה נוסף” יכול להיות כל דבר – אף קל כנוצה. כזכור, בפרשת אל עביד התגלו פרצות ופרכות בין הודאותיו של הנאשם לפרטי הרצח, מבחינת אופן הביצוע והמקום.
גם בפרשת זדורוב, הנמצאת כבר שנים רבות במוקד של דיון ציבורי סוער, הודגמו פירצות, פירכות וסתירות בין הודאותיו השונות של זדורוב לבין עצמן, כמו גם סתירות בין הודאותיו לבין הפרטים בזירה. בנוסף נטענו טענות קשות כנגד האופן שבו נגבו הודאות אלו, תוך שיבוש דעתו המוחלט של זדורוב והפיכתה “לפלסטלינה” אשר נילושה ע”י החוקרים והמדובב, שעשו בזדורוב כבתוך שלהם.
עיוות של השכל הישר וההיגיון הבריא
פרשת זדורוב ממשיכה ומעסיקה אותנו כבר 12 שנים. עוצמת ההתייחסות אל ההודאה כאל “מלכת הראיות” באה לביטוי בדברי השופט העליון יצחק עמית, אשר חיזק כל הודאה בהודאה אחרת. השופט עמית קבע שההתוודות בפני המדובב עומדת בפני עצמה, גם השחזור עומד בפני עצמו, גם ההתוודות בפני החוקרים עומדת בפני עצמה. לפיכך קבע השופט עמית: “לפנינו 3 נדבכים נפרדים ועצמאיים להרשעה”.
כך יוצא, שאין צורך בשום ראיה חוץ מעצם הדברים עצמם. באופן זה, אדם יוכל להרשיע את עצמו שוב ושוב ושוב בעצם מוצא פיו ולחזק את מוצא פיו במוצא פיו. יש בכך משום עיוות של השכל הישר וההיגיון הבריא, שכן הדעת נותנת שמשניתן משקל מלא להודאה, ימצא בית המשפט חיזוק כלשהו להודאה, במיוחד כאשר חיזוק זה יכול להיות דברים שמצא השופט בהודאה עצמה, כמו למשל “פרטים מוכמנים”.
