מי אתה עו"ד קובי שקלאר? בן המהגרים העניים שהפך לסניגורם של האוליגרכים

כתבה מאת תקדין הפורטל המשפטי:   www.takdin.co.il

הוא תמיד שאף להיות עו"ד, מאז שכילד התאהב בסדרה "פרקליטי אל איי". מהתמחות אזרחית נשאב על ידי כוחו של המקרה לתחום הפלילי ונדבק ב"חיידק": "הייתי פה גדול, לעיתים יותר מידי. עם השנים התמתנתי. עשיתי קריירה בלריב עם השוטרים, הפרקליטים, השופטים – ולהשלים איתם", מספר שקלאר. מה מסתתר מאחורי חזות הסניגור הקשוחה?

"אני יודע שאני צריך לחייך יותר, כי כשאני לא מחייך, נראה כאילו אני כועס, אבל אני שוכח לפעמים", צוחק שקלאר. עו"ד שקלאר הוא לא טיפוס נחבא אל הכלים, ומי שאינו מכיר אותו, עלול לטעות בחזותו הקשוחה, בפניו חמורי הסבר ובמענה הלשון החד שלו, אלא שדי בחיוך אחד כדי להבחין שמדובר בסניגור מלא אמפטיה אנושית.

עו"ד יעקב שקלאר, בן 50, יליד מינסק, בירת רוסיה הלבנה עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1970. עו"ד שקלאר הינו בן למשפחת מהגרים ענייה מרוסיה, שגדל להורים גרושים, שעסקו  בעבודה קשה. הוא התחנך בפנימייה ובקיבוץ, וכמו שהוא מעיד על עצמו "גידלתי את עצמי".  לדבריו, הוא תמיד שאף להיות עורך דין, מאז שמצא את עניינו בסדרה המצליחה "פרקליטי אל איי", ומשם סלל דרכו לשורה הראשונה של עורכי הדין הפליליים בישראל.

  

לשקלאר אח בכור, מנהל בכיר בתעשייה האווירית ועוד שני אחים קטנים מנישואין השניים של אביו. עו"ד שקלאר הוא בן למשפחת מהנדסים: "אצלנו כולם מהנדסים, כמו כל הרוסים, אבא ואמא וכל האחים שלי, רק אני כבשה שחורה יצאתי עורך דין", הוא אומר.

על אף ש"גידל את עצמו", שקלאר היה תלמיד מצטיין ולאחר הלימודים התגייס להנדסה קרבית, ונלחם במלחמת לבנון הראשונה.

שקלאר, שחבריו קוראים לו "קובי", מעידים עליו כדמות צבעונית, רבת פנים, שנעה בין קשיחות נוקבת מלווה בהזעפת פנים ובמענה לשון חד ופסקני לצחוק רועם, שיח רעים וסלנג של חברותא משועשעת מלווה בציניות בדחנית. הקולגות מתארים אותו כעו"ד לוחמני שאינו חושש מהתנגשות עם מוסדות המדינה ומתיחת ביקורת נוקבת עליהם.

עו"ד שקלאר, עומד כיום בראש משרד המונה שישה עורכי דין, העוסק בתחום הפלילי ובזכויות אדם. לשקלאר מומחיות מיוחדת בדיני המעמד בישראל, והוא מייצג מול משרד הפנים אזרחים זרים. לאחרונה הכתיר אותו ערוץ 10 לאחד מעורכי הדין הפליליים המשפיעים בישראל. עו"ד שקלאר מרצה ומנחה בהרצאות והשתלמויות של לשכת עורכי הדין, ומשמש כפרשן בפאנלים תקשורתיים.

הוא גרוש, אבא לשניים, בן ובת בני 19, 14. מתגורר בתל אביב ונמצא בפרק ב' של חייו האישיים. חי עם בת זוגתו דיקלה, מהנדסת תעשייה וניהול ומנהלת פרויקטים בחברת הייטק.

"לאחר גירושיי לפני כ- 12 שנים, החלטתי לשנות את סגנון חיי", מספר שקלאר, "הפסקתי לעבוד בסיטונות בתיקי סנגוריה, עברתי רק לתיקים פרטיים, על מנת שאוכל להעמיק את הטיפול בכל תיק ולהקדיש זמן לכל אדם. נמאס לי לעבוד שבעה ימים בשבוע בשביל מאות לקוחות במקביל. כיום, כל לקוח שמחפש אותי –  מוצא אותי. אני תמיד זמין. לקוח שנימצא בתקופה קשה בחייו זקוק לשרות קרוב, אינטימי, מילה חמה, כתף להישען עליה. בתיקי סנגוריה אין אפשרות לתת יחס סביר לכל לקוח בגלל שעובדים על כמויות תיקים אדירות. מאז שסיימתי עם תיקי הסנגוריה עברו כבר למעלה מ- 10 שנים, ואף שאני מוקיר תודה לסנגוריה הציבורית על תרומתה לקריירה שלי ולניסיון העצום שרכשתי בזכותה, אשאיר אותה בידי הצעירים" צוחק שקלאר.

האם תמיד חלמת להיות עורך דין?

תמיד הייתי איש של מילים, של ספרים, של כתיבה, של רטוריקה, של שכנוע. תמיד היו לי טיעונים. הייתי אנטי ממסדי, פקפקתי בסמכות ובדברי בכירים ובדברי מומחים. גם כיום אני כזה. איני מקבל שום דבר כמובן מאליו, רק בגלל שמומחה או בעל סמכות אומר שכך הדבר.

נדלקתי על המקצוע מילדות בגלל פנטזיה ילדותית ששאובה מהסדרה "פרקליטי אל איי". הם דיברו יפה, התלבשו יפה, נראו יפה, והיו להם כלים ומשרדים יפים. כזה רציתי – וכזה קיבלתי.

איפה למדת משפטים ואצל מי התמחית?

בזמני, לא היו מכללות ללימודי משפטים, ותנאי הקבלה למשפטים היו בלתי אפשריים, אז נרשמתי והתקבלתי לקדם משפטים באוניברסיטת תל אביב, אלא שנתקעתי בארה"ב במשך שלוש שנים, עשיתי כסף וחיים, היה לי קו סיטונאי של פרחים שמכרתי בוושינגטון, לרבות לבית הלבן, ושקלתי להישאר שם.

אלא שהתגעגעתי לארץ, לא אהבתי את המנטליות האמריקאית וחסרה לי תחושת החברותא והאינטימיות, ולאחר הטיול הגדול – חזרתי ארצה. אלא שבינתיים הדרישות עלו ולא התקבלתי אפילו לקדם משפטים באוניברסיטה, והלכתי ללמוד כלכלה באוניברסיטת תל אביב במקום.

למרות שהתחלתי ללמוד כלכלה, החלום להיות עורך דין לא עזב אותי ולמזלי נפתחו המכללות, והייתי במחזור הראשון של המכללה למנהל, ולמדתי עם הרבה "כוכבים", שמאז מובילים את מערכת המשפט והמנהל הציבורי בישראל, בכירים בפרקליטות ושופטים.

במהלך לימודיי, עשיתי טרום התמחות, בתחום דיני המשפחה אצל עו"ד מאיר בר מוחא, אחר כך בבית משפט השלום בתל אביב אצל שופטת אזרחית.

כל היום כתבתי פסקי דין. מהבוקר עד הלילה. לקחתי תיקים הביתה. הייתי בית חרושת לייצור פסקי דין והחלטות משפטיות במגוון תחומי המשפט האזרחי. לא אהבתי לשבת בדיונים, והשופטת לא אהבה לכתוב. היינו שילוב מנצח. היא ניהלה את הדיונים, ואני כתבתי פסקי דין. הגדול והמרכזי שבהם הוא פסק הדין בעניין הפנסיה הגרמנית, בו דחינו תביעה של הארגון למימוש האמנה הגרמנית בראשו של עו"ד ישראל פרי, שלימים – בעקבות פסה"ד שקבע קביעות אמיצות – נפתחה נגדו חקירה פלילית – שהובילה למאסרו בגין מירמה.

איך הגעת דווקא לתחום שבו אתה מתמחה?

לאחר ההתמחות בבית המשפט, הצטרפתי למשרדו של עו"ד חיים כהן, ושם לראשונה נתקלתי – בדרך מקרה – בתיק הפלילי הגדול של אותה תקופה בעינינו של יוסף טופול, חשב חברת אמות השקעות, אשר נחשד ונאשם במעילה של מיליונים מכספי החברה.

"היינו בתיק זה החל מהיום הראשון, נכנסנו לחקירות עצמן, לעימותים, הייתי בכל הליך המעצר. זה היה תיק תקשורתי ואני מצאתי את תמונתי הראשונה מתנוססת בעיתונות לצד עו"ד חיים כהן ועו"ד אמנון זכרוני. זה היה מצחיק כי את תמונתי שמו ראשונה מעל שניהם וכתבו: "הפרקליטים". כאילו אני הבוס, והם עובדים אצלי וזה היה משעשע.

שם נדבקתי בחיידק הפלילי. הייתי עו"ד אזרחי במשרד אזרחי, שלפתע הושלך לעולם החקירות והמעצרים ובתי הסוהר והוקסמתי מכך. האנרגיה והלהט והשפה היו אחרים לחלוטין מהעולם האזרחי היבשושי. האווירה באולם הייתה שונה וחמה יותר והרגשתי כמו דג במים. צירוף מקרים נוסף גרם לי להפוך לעו"ד פלילי "במשרה מלאה" ולפתוח בקריירה עצמאית. באותם הימים, מונו סניגורים ישירות על ידי שופטים, ושמם של הסנגורים "הממשלתיים" "הממונים" היה גרוע. יום אחד אני עובר ליד הפקס, אני רואה טופס הצטרפות לסנגוריה הציבורית, ששלח לי חבר, בלי אפילו לציין את שמי. במקרה ראיתי אותו. במקרה מילאתי אותו וברובריקה של ניסיון קודם רשמתי "אני מייצג את יוסף טופול" – וצירפתי את הכותרת בעיתון עם תמונתי.

תוך יומיים, בלי ראיון, שובצתי לתורנות מעצרים (ימים). לפני התורנות, מהפחד, שיננתי את כל חוק סדר הדין הפלילי, קראתי את כל הפסיקה שיש בעניין והגעתי ליום התורנות מלא חששות. היה יום מלא פעילות. ייצגתי 4 עצורים. התנגדתי, התווכחתי, חקרתי, רבתי, טענתי, הפניתי לחוק ולפסיקה. בסוף היום קראה לי השופטת רות רונן לדוכן. חשבתי שהיא רוצה לנזוף בי שהתלהבתי יתר על המידה, אבל היא אמרה לי בחיוך רחב משפט שלא אשכח כל חיי : אדוני הוסיף נופך חדש למושג סניגוריה ציבורית. לפני שבועיים, מלאו 20 שנים לאותו דיון, זה היה ב- 4/7/96. 

ככה הפכתי ליקיר הסנגוריה. בתוך מספר חודשים הקמתי משרד עם צוות עורכי דין, והתחלתי לייצג במבול תיקי הסנגוריה שהייתה בהקמה. הואיל ושלטתי בשפה הרוסית, רוב תיקי הפשע החמור של דוברי הרוסית באותה התקופה התנקזו למשרדי. עם התיקים החל גם הפרסום, והעיתונאים כבר ידעו שכל אימת שיש רצח, אונס, שוד, סחר בנשים, אלימות קשה או כל תיק פשע חמור, כשהחשודים דוברי רוסית – ימצאו שם את עו"ד שקלאר.

אני קורא לעשר השנים האלה, שעבדתי בתיקי סנגוריה, "השנים העליזות" – נהגתי לרוץ בין 10 דיונים ביום. רצתי ממש. קופץ במדרגות שתיים שתיים, אני ועוד שלושה עורכי דין שכירים ממשרדי. מאחר כל הזמן. נהגתי להופיע בעליון ב – שלושה תיקים שהייתי קובע לאותו יום. עבדתי 7 ימים בשבוע בטירוף. אהבתי את הבלגן, את האקשן, את התקשורת.

עם הפרסום החלו להגיע התיקים הפרטיים. דיללתי את עבודתי בסנגוריה הציבורית רק לתיקים תקשורתיים ובעלי עניין מיוחד. במשך שנים הופעתי מטעמה בעיקר בביהמ"ש המחוזי. 

האמת היא, שהייתי פה גדול, לעיתים יותר מידי. עם השנים התמתנתי. עשיתי קריירה בלריב עם השוטרים, הפרקליטים, השופטים – ולהשלים איתם. כיום אין ספק שאני מעדיף את דרך הארץ, החיוך, הבדיחה החביבה, ההסכמות והקולגיאליות, על פני התנגשות חזיתית שאפיינה אותי שנים רבות. כיום אני כמעט לא רב. כנראה שגם איני צריך, מכירים אותי. יודעים שאני יודע לריב, אך איני בא לשם ריב, אז שומעים אותי. כבר איני צריך להילחם על זכות הטיעון, אבל אולי זה בגלל שאני כבר 'זקן' ויש לי משקפי קריאה ואולי זה בגלל שמרבית השופטים כבר צעירים ממני'.

איזו דמות בעולם המשפט הכי השפיעה עליך?

הנשיא מאיר שמגר, ללא ספק. זה האדם המרשים ביותר שהכרתי. למדתי אצלו בשנה א' למשפטים. קולו העמוק, הסמכותי, הביטחון שהקרין, העוצמה והידע הרחב לצד היושרה יוצאת הדופן, השאירו אותי פעור פה.

תאר את התיקים הכי מעניינים שייצגת בהם

קצרה היריעה מלהציג את כל רשימת התיקים האינסופית בהם ייצגתי. החל "מניקיטה" המחסלת בת ה- 16. אתי אלון ופרשת הבנק למסחר, עשרות תיקי הסחר בנשים, תיקי הרצח הרבים, לצד תיקי אירגוני הפשיעה, שירזי, אברג'יל – תיק 512, משפחות פשע רוסיות השומרות יותר על אנונימיות ודיסקרטיות . תיקי פשיעה כלכלית, חשבוניות פיקטיביות, תיקי מס כבדים, אבל הכי חביב עליי הוא זיכוי מרצח של בעל שהואשם ברצח אשתו באקדח שנשא ברישיון כמאבטח.

התיק המאתגר ביותר היה התיק האבוד הזה – אישה נורתה מאקדח הבעל, הבעל שיקר, טען שהיה בחדר אחר. פרופ' היס אמר שגרסתו המאוחרת של הבעל לא אפשרית מדעית. אני זוכר שהגעתי לדיון במעצר עד תום ההליכים לשופטת עם אקדח פלסטיק של הבן שלי ועשיתי לה שחזור באולם וטענתי שפרופ' היס לא הבין את הסיטואציה, ושעדותו מוזמנת ומשוכתבת לצורכי התביעה. השופטת שחררה אותו למעצר בית. בערר שהגשתי לעליון – בוטל מעצר הבית! בתיק רצח! התביעה הורידה את התיק להריגה במקום תיק רצח לשופט בדן יחיד. לא הסכמתי לשום עסקה. אמרתי אני הולך פה עד הסוף. האיש חף מפשע. כשהגיע פרופ' היס לתת עדות בביהמ"ש, שוב התחמשתי באקדח של הבן שלי, ואמרתי להיס שאנחנו ביחד איתו נעשה שחזור באולם, ובסופו של השחזור – הוא יגיד לשופט שאכן זה אפשרי, וכך היה. הנאשם זוכה וקיבל פיצוי מלא, והשופט שוהם, עוד כשישב במחוזי, כתב שלא היה מקום להגשת כתב האישום.

מהי הצלחה בעיניך?

ההצלחה בתחום הפלילי היא יחסית. היא למעשה הקטנת הנזק. כשלקוח עצור משתחרר – זו שמחה גדולה. הוא מביט באוויר העולם בעיניים חדשות, ממלא ריאותיו באוויר צח, שוכח את רעש המנעולים הכבדים, משפחתו צוהלת. זה ממלא אותי בשמחה כל פעם מחדש. כשלקוח משבח אותך – גם אם קיבל 10 שנים  בפנים, במקום מאסר עולם, זו הצלחה. כשלקוח יודע שירקת דם בשבילו, גם אם נכשלת, מאשים את השופט – לא אותך. אבל בעבודת הסניגור יש אכזבות לרוב. סנגורים הם האנדרדוג, בצד הלא נכון של החוק. בצד של הפושע. הם נחזים כמסייעים לאחר מעשה. מסייעים על פי חוק. ישנה זהות לא נעימה בין מעשה הנאשם או החשוד לסניגור.

לכן פעמים רבות אתה נתקל בקירות חלקים. גם כשאתה צודק – אתה טועה. השופט מעדיף את עבודת התובע, כי הוא בצד הנכון של החוק, השופט מאמין לתובע. הוא יכול לכבד את הסניגור, אך לא יאמין לו. התביעה מייצגת את האינטרס הציבורי, אבל יש לי ביקורת רבה על עבודת התביעה בתיקים רבים. למשל באלימות במשפחה. ריבים קטנים שנגמרים במעצר והרס משפחות בניגוד לרצון ובניגוד לאינטרס של הקורבן. או בתיקי עבירות מין, שבהם כיום אין למעשה הגנה לנאשמים, וכל טענת הגנה שלהם נדחית, בעוד כל התנהגות ולו ההזויה והמופרכת ביותר של המתלוננת מתקבלת. ביהמ"ש למעשה חושש מקול התרועה הרמה של אירגוני הנשים והתקשורת. לטעמי, כזאת היתה גם הרשעתו של הנשיא בדימוס קצב, אבל זה לא המקום לפרט, כי זו שיחה נפרדת. 

מה האני מאמין שלך בעולם המשפט?

האני המאמין שלי לא חד ערכי. עולם המשפט הוא עולם דיכוטומי, שצריך לדעת לנווט בו בחוכמה, בזהירות ובשיקול הדעת. יש בעולם המשפט כוחות אדירים שיכולים לגרוס את הלקוח שלך וגם אותך. כשאתה מנצח יחידת משטרה או יחידת תביעות או מעצבן בעלי שררה, הם מסוגלים 'להתהפך' גם עליך. מי שיש לו סמכות מעצר  ויכול לשלול את חירותו של אדם – הוא אדם מסוכן מאוד. לכן אני תמיד נלחם את מלחמת הלקוחות שלי בנחישות, במסירות וללא מורא – אך גם נזהר שלא לחצות את הקווים, ובכל ספק – אין ספק!

יחסים עם התקשורת

סניגור טוב אינו יכול להזניח את הזירה התקשורתית, שכן בתי המשפט מושפעים מאד מההד הציבורי. הלקוח זכאי שקולו ישמע גם בציבור, במיוחד שמולו עומדים כוחות אדירים, שלהם יוקרה וכסף ומשאבים אינסופיים, ונהנים גם מאמון הציבור. סניגור טוב ידע גם מתי להימנע מתקשורת. היו לי הרבה תיקים תקשורתיים שקברתי וכשהתעניינו בהם עיתונאים, ביטלתי אותם בהינף יד של "לא מעניין, סתם סיפור, אין שם כלום". כי תקשורת בגדול הורסת לחשוד ולנאשם. אבל בהחלט, כשיש דיווח חד צדדי, אני בעד לתקוף בחזרה, ולא להשאיר את הזירה התקשורתית למעמד צד אחד.

מה הכי חשוב בעבודת עורך הדין

זה שילוב. אין הכי חשוב. הכל חשוב. עורך דין טוב הוא קודם כל אדם טוב. ישר , אמיץ, חכם, החלטי, בעל ידע רחב. חוץ מזה, עבודת עורך הדין היא עבודה עם אנשים. ראשית, הלקוחות חייבים לכבד ואף להעריך את עורך הדין שלהם כבר סמכא וכאישיות שניתן להאמין בה. שנית – עורכי הדין עובדים מול מוסדות המדינה, היינו נושאי תפקיד – לכן חשובים קשרים אישיים, מידות טובות, חיוך ודרך ארץ. כיום אני עושה מלאכתי בחיוך קבע, שכן שמתי לב שכשאיני מחייך, אנשים חוששים ממני ומתגוננים בפניי, ובעלי תפקיד נוטים להיות תוקפניים וחשדניים. לכן צריך לדעת לפנות בניחותא ובנימוס. כך ניתן להשיג הרבה יותר מאשר בצעקות. זה משהו ששיניתי אצלי מקצה לקצה יחסית לתחילת הקריירה שלי.

מה הכי מרגיז אותך בקולגות שלך?

מספרם הגדול של הקולגות. זה שיש יותר מידי קולגות. צריך לסגור ל- 10 שנים את בתי הספר למשפטים, כדי להתאים את כמות עורכי הדין לאוכלוסייה. לא, אני כמובן מתבדח.  האמת היא שכוחות השוק יעשו את שלהם, אבל – אני לא אוהב עורכי דין שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, בפומפוזיות, בחשיבות יתרה. ומשום מה במקצוע שלנו יש הרבה כאלה. אני אוהב עורכי דין עם הומור עצמי, עם קלילות שמבינים שהכל בחיים שלנו הוא זמני, לרבות החיים עצמם, ולא בכל וויכוח צריך לנצח".

מה צריך לתקן במערכת המשפט?

אני חושב שמקצוע עורך הדין ומקצוע השיפוט עומדים בפני שינוי מהותי טכנולוגי בשנים הקרובות. החיטוט האינסופי בדיני הראיות, בפסיקה, בעדויות, הסרבול הנורא של זמן המשפט, כל אלה יעברו מן העולם, אני מעריך שעוד בתקופת חיי.

חוסר הדיוק שבמהלך איסוף הראיות הוא נורא. הצורך שחבורה גדולה של אנשים יתאספו בחדר קטן, ימים ארוכים, יעידו, ישקרו, יגישו ראיות, שהשופט יאמין להן או ישכח אותן לאחר שנים, שיגיעו מומחים שצריך לחקור, כל אלה הם מגוחכים. אני חוזה שבעתיד השפיטה תהיה מול תוכנת מחשב – שמכירה את כל החוקים, את כל התקדימים, לתוכה יזינו את כל הראיות, לאחר שהעדויות ימסרו בפני פוליגרף משוכלל, והתוכנה – השופט האלקטרוני – תפלוט פס"ד מנומק באפס זמן. זה כבר הולך לכיוון הזה עם כל התוכנות המשפטיות הקיימות שמצליבות מידע ומנועי החיפוש המשוכללים הקיימים כיום.

כיום, בשיטה הקיימת אנחנו צריכים פשוט יותר מכל בעלי המקצוע; יותר שוטרים, יותר תובעים, יותר שופטים, יותר ציוד – כדי להקטין את העומס על המערכת המסורבלת בלאו הכי.

בסך הכל אני חייב לציין שבשנים האחרונות המערכת משתפרת ומתעדכנת והשירות שניתן על ידה טוב ומהיר יותר מאי פעם בעבר. אני עוד מהתקופה שבמסדרונות ביהמ"ש בתל אביב לא היה מזגן, רק האולמות היו ממוזגים, והיינו נכנסים סתם כדי להתקרר. 

האם היית ממליץ לילדייך ללמוד משפטים?

בהחלט שכן. אני לא מעורכי הדין שלא רוצים להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותם. אני לוקאל פטריוט. אוהב את המקצוע. יש לי שני ילדים, שניהם משחר ילדותם ידעו שהם רוצים ללמוד משפטים, מתעניינים בעבודתי, באים איתי לדיונים, שואלים שאלות, ואני אכן מקווה שיעבדו במשרד "שקלאר את שקלאר את שקלאר ושות'". נשתלט על כל השוק.

כתבה מאת תקדין הפורטל המשפטי:   www.takdin.co.il