הסיפור של אלאור אזריה – סיפור על דיכוטומיה –

אלאור אזריה

הסיפור של אלאור אזריה

-סיפור על דיכוטומיה –

הסיפור של אלאור אזריה הוא סיפור על דיכוטומיה, על דיסוננס בין קצוות קיצוניים שבאים לידי ביטוי במרחק שבין הזירה הלוהטת לאולם בית המשפט הממוזג, בין המציאות הכיאוטית לבין המילים האקדמיות המתארות אותה ובין המצוי לרצוי.

בעניין אלאור אזריה התסריט נכתב ביד אומן, כאילו מטרתו הייתה לחצות את כל הערכים ולשים אותם בנקודת שיווי משקל ללא פתרון. החל מהירי עצמו, ששילב חייל מצטיין אל מול מחבל רצחני, בזירה מבולבלת, ללא מנהיגות, עובר בהכרזות בכירי המערכת הפוליטית על חייל שסרח, הכרזות שסימנו למשטרה הצבאית את כיוון החקירה, לפרקליטות הצבאית את כיוון האישומים, ולבית הדין את כיוון ההרשעה, וכלה בפסק הדין המסוכסך בין חומרת ההרשעה לקולת העונש.

הדיכוטומיה בין כל הערכים המתנגשים החלה כבר עם ייחוס עבירת ההריגה לאלאור.

כבר בתחילת הפרשה כתבתי כי האישום כנגד אלאור בסעיף של "הריגה" הוא צביעות משפטית, תולדה של פחדנות והססנות של מערך התביעה הצבאית.

מבחינה משפטית אישום זה לא יכל לעמוד. אם החייל ירה במחבל בכוונה תחילה על מנת להורגו, בלא שקדם לכך קנטור, ובקור רוח, תוך שהכין את עצמו למעשה ההמתה, מבלי שתעמוד לו אחת ההגנות הקבועות בחוק, שהן "צידוק" "הגנה עצמית", ביחד עם "טעות במצב הדברים", הרי שזהו רצח. אם עומדת לו אחת ההגנות הנקובות לעיל הרי שהינו חף וצריך לקבל צל"ש. אז איך בדיוק הגיעו בפרקליטות הצבאית לקונספציה של "הריגה"? בטח לא משיקולים משפטיים, כי הריגה במקרה הזה, זה כמו "חצי הריון". היו צריכים להכריע, או הריון או לא. אבל לא עמדו בלחץ. קם קול זעקה שהחריד את הפרקליטות. חייל צה"ל אינו רוצח. לא ניתן להעלות על הדעת רצח של מחבל. על משקל "הגונב מגנב פטור", גם הרוצח רוצח – פטור.

מצד שני, החליטו בפרקליטות, שפטור בלא כלום אי אפשר. בכל זאת, כל העולם מסתכל עלינו. צה"ל ערכי. מוסרי. שר הבטחון כבר אמר – חייל שסרח. מה נעשה?

וכך נולד מהדיכוטומיה הפחדנית יצור כלאיים שהינו פשרה – לא משפטית בעליל – של פוליטיקלי קורקט. זה היה המשפט המתוקשר במדינה, כולם עקבו אחריו ברגשות סוערים. הציבור נחלק בין ימין ושמאל. פוליטיקאים ובעלי עניין ואג'נדות עשו שימוש ציני באלאור כדי לקדם את עצמם.

בגלל שהאירוע היה מצולם ובגלל שכל הראיות כבר הודלפו, הרי שהמשפט נראה כמו תוכנית ריאליטי. כל אחד יכל לבחור לעצמו את הגיבור עימו יזדהה. הגיבור הראשי – אלאור , שסביבו גיבורי משנה מעניינים וצבעוניים, החל מפרקליט צמרת שגוייס במיוחד למילואים לצורך הבטחת ההרשעה, עובר לסניגורי צמרת, שיצרו מסע יחסי ציבור מרשים, המשך בבני משפחה, אוהדים מפורסמים ומשפיעים וכלה בשופטים, שנחשפו בפסק הדין והחלה נבירה בחייהם ובמניעיהם.

אני כשלעצמי בחרתי צד ללא כל ספק. רציתי שבית הדין יזכה את החייל זיכוי מוחלט, תוך קביעה נורמטיבית, שלא מחמת הספק, שמחבל שאינו אזוק, מנוטרל, במעצר – ממשיך ומהווה סיכון לסביבתו – בעצם קיומו.

זאת הייתה עמדתי שלא מטעמים משפטיים אלא מטעמי שייכות, הזדהות, שבטיות והטייה. בכל "תחרות" בין חייל צה"ל, לוחם אמיץ – למחבל נקלה, אני אוהד שרוף, וככזה – הפרשנות המשפטית שלי היא תמיד לטובת הקבוצה שלי.  סברתי אז ואני סובר גם היום שלו היו הדברים מתנהלים נכון, אלאור אכן היה מזוכה. לו תגובות מפקדי צה"ל הבכירים ושר הביטחון היו כנדרש וכמצופה מהם, ללא ביטויים מגמתיים ופסיקה נחרצת על "חייל שסרח", ואם היו מגיבים בנוסח מאופק על פיו האירוע נחקר, והיו מביעים תמיכה כללית בחיילי צה"ל ומפקדיו אל מול מחבלים רצחניים, אומרים משהו פושר כמו: "עלולות להיות טעויות בשיקול דעת בזירה המבצעית", התמונה הייתה שונה.

לאחר שהתקבל פסק הדין, שהיה בהיר, מנוסח היטב, קולח וכתוב ביד בוטחת, קיבל בית הדין ביקורות מהללות ורבו המתפעלים. אני פחות התפעלתי. כסנגור ותיק אני יודע שפסק הדין ניתן היה להכתב בדיוק להיפך, באותה מידת שכנוע, זרימה, ומשחק בראיות לכל כיוון רצוי.

וכך כתבתי:

"מעניין אותי מה היה קורה אם בית הדין הצבאי היה כותב פסק דין הפוך לזה שכתב בעניין אזריה. פסק דין מזכה. כזה שקובע שמחבל במעיל ארוך שמזיז את ראשו וידיו ממשיך לסכן את סביבתו. כזה שקובע שהחייל סבר בטעות שהמחבל עומד להתפוצץ. כזה שמקבל את טענת הפסיכיאטר שהחייל היה עייף ולחוץ וסחוט רגשית. כזה שמקבל את צעקות הרקע "יש עליו מטען, הוא זז, תיזהרו". כזה שמקבל את דבריו הראשונים של המ"פ שאמר שהחייל אמר לו שפחד שהמחבל זז בהזדמנות הראשונה, לפני ששינה את עדותו והתיישר לפי קו מפקדיו. פסק דין שמבקר בחריפות את זיהום החקירה על ידי בכירי צה"ל. פסק דין שמקבל את עדויות המומחים של אלופים ולוחמים למרות שהם עדי הגנה. ולא שהשופטת לא יכלה לעשות זאת. היו לה כל האמצעים לכך. הופיעו בפניה עדים רבים שהעידו לטובת אזריה. כל מה שהיה צריך לעשות זה לקבל את עדותם. ואפילו לא בצורה החלטית. די לקבוע שקיים ספק סביר, אפשרות שלא נסתרה"

הוספתי וכתבתי:

"אני קורא את פסק הדין, את התגובות המתפעלות, את שבחי התקשורת, את הספדי הסיכויים לערעור. "אין סיכוי" אומרים המומחים. "פסק הדין כל כך מפורט, כל כך יסודי. השופטת לא השאירה אבן על אבן שלא הפכה. מגיע לה קידום על העבודה הקשה. למה נתנו לפסטיבל הזה להתקיים על גבו של החייל? למה לא עשו עסקה? למה לא הסבירו בקטנה שעשה טעות, שהוא מצטער? בטוח שהתמונה הייתה נראית אחרת". או אז אני נזכר בכל פסקי הדין שאי פעם הייתי שותף להם. איך השופטים משנים את העובדות. מתאימים את הראיות. מוציאים דברים מהקשרם.

מאמינים למי שרוצים ופוסלים את כל העדים הסותרים ומוצאים בהם פגמים או שמתעלמים מעדותם. כל סניגור מכיר את התחושה האיומה שהוא קורא הכרעת דין כשהוא יודע את העובדות לאשורן ומוצא ניתוח משפטי הפוך. כי אין בעיה לכתוב ולנמק משפטית כל תזה עובדתית ומשפטית. הנייר סובל הכל. המסקנות והניתוח המשפטי הם בעיני המתבונן. ירצה השופט והנאשם יהיה קורבן הנסיבות, קורבן של רשלנות או זדון בחקירה. ירצה השופט והנאשם שקרן, עדיו מגויסים והגנתו הגנת בדים. תכנסו לגוגל ותקראו פסק דין עליון שנחלקו בו הדעות ונראה אתכם מכריעים בין הדעות. שתיהן כתובות כך שאתם משתכנעים".  

הוספתי וכתבתי:

"תארו לכם זיכוי מהדהד כזה כמו שאני מתאר. אני יודע שזה תרגיל מחשבתי לא פשוט אחרי שטיפת המוח של הימים האחרונים, אבל תיזכרו בתיק של ניר סומך, אותו קצין מג"ב שהוציא להורג בשלוש יריות – 2 לראש – אדם ששוחח עם אשתו ולטענתו יצא לעברו עם מוט. בית המשפט המחוזי פה אחד, שלושה שופטים, בפסק דין מפורט ביותר קיבל עדות של 3 עדי ראיה והרשיע את סומך בהריגה וגזר את דינו ל – 15 שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון הפך הכל. העדים לא ראו בכלל, סומך לא שיקר אלא היה אמין. כך גם אשתו. המצב המשפטי הפוך. הגנה עצמית, זכאי! האיש ישב 3 שנים והשתחרר. מניסיון אני יודע, באותה מידה של שכנוע, פירוט, יסודיות ניתן לכתוב דבר והיפוכו הגמור. על הזיכוי צריך להכריז בפתיח הקראת ההחלטה. וזה היה נשמע כך: "החלטנו פה אחד לזכות את הנאשם". שעתיים לאחר מכן הייתה מסתיימת הקראת פסק הדין המזכה. הנמקה יסודית, משפטית, מפורטת שאינה משאירה אבן על אבן". כך כתבתי אז ולא שניתי מדעתי. אלא שהדיכוטומיה הקיצונית בין הדעות, הערכים, המציאות והמשפט הגיעה לכלל פשרה דיכוטומית מובהקת; תיק רצח נקרא בלשון רפה כתיק הריגה. הרשעה חמורה על גבול הרצח קיבלה ביטוי בעונש מגוחך. לוחם אמיץ הרג שלא כדין מחבל מנוול שכנראה היה מת בכל מקרה. לאחר מתן גזה"ד ויתר אלאור על ערעור נוסף וביקש  עיכוב ביצוע לצורך מתן חנינה. למרות שכל המערכת הפוליטית בשלטון הסתדרה מאחורי אלאור ותמכה בחנינה, החייל נכנס לכלא בלי שיוכל למצות את החנינה. הרמטכ"ל זרק סוכריה של  4 חודשים במסגרת אותה פשרה של ערכים, ולנשיא לא נותר אלא לדחות את בקשת החנינה ולקבוע שהוא תומך בצבא ובהחלטותיו. וכך למדנו שוב שהחיים הם אוסף של פשרות.

עורך דין קובי שקלאר - פרשת אלאור אזריה

הסיפור של אלאור אזריה היה סיפור חזק שמתח לכל כיוון אפשרי את סולם הנאמנויות והערכים שלנו, והוציא מאתנו יצרים חזקים מאוד של אלימות מצד אחד ואיפוק מצד שני, וכך נותרנו וניוותר עם הדיכוטומיה שבין – "חייל גיבור שחיסל מחבל מנוול שדינו מוות", לבין "עבריין מורשע שחיסל חסר ישע גוסס". וכל אחד יבחר את בחירתו. אזכיר את הפתגם האלמותי "באיפוק טמון קורטוב מן האלוהי", אולם אמשיך אותו באותה נשימה בפתגם אלמותי לא פחות "הקם להורגך, השכם להורגו". את נזקי הדיכוטומיה שבסיפורו של אלאור אנו רואים בימים האחרונים בפחדנותם של חיילי צה"ל, בתבוסתנותם, בהססנותם אל נוכח סטירות, בעיטות, יריקות והשפלות שהם סופגים – ללא כל תגובה – ממחבלות קטינות, תוך ביושם והשפלתם, ובהצגתם כדחלילים עלובים. הם למדו על בשרם שלא יקבלו גיבוי וישפטו "כחיילים שסרחו", על מזבח "האיפוק האלוהי".