היום הגענו לשופט המעצרים. הוגש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. נטען שהלקוח שלי מסוכן לציבור, רצידיביסט המכה את אשתו קבוע. שהראיות מצוינות ושהוא מודה בתיק ואף מתנצל. הסברתי לשופט מה קרה. אי הבנה. שכרות. “האישה פה אדוני, דבר איתה, היא לוקחת אחריות על התנהגותה. יש ילדים בתמונה, יש פרנסה. יש הוצאות מחיה ועכשיו גם אני חלק מההוצאות”, טענתי.

קפץ התובע כנשוך נחש: “מה פתאום עו”ד שקלאר מדבר עם עדת התביעה שלנו? רואים, אדוני, שמדובר ב’סינדרום האשה המוכה'”.
“כבודו, אני אומר, “היא שכרה את שירותיי, היא משלמת את שכרי. מותר לי לדבר איתה, ובלבד שזה לא על תוכן עדותה. על כסף אני מדבר, ולגבי העדות הסברתי לה שאיני יכול לדבר איתה. אבל משום מה חברי התובע מסרב לדבר איתה. אולי כבודו ידבר איתה? שלא יגרם אסון למשפחה הזאת”.

“מר שקלאר”, אמר לי השופט בחיוך, “הרי אתה עורך דין ותיק, אתה יודע מה סדר הדברים. קודם תצלם את התיק, תקרא את הראיות, נבדוק אותן. אם יש ראיות, נדון בעילת מעצר, נשלח אותו לתסקיר, אני לא מדבר עם מתלוננות. שרות המבחן יזמן את הערבים ויתרשם מהם, יבחן את כנות דבריה של המתלוננת, אם לא מדובר ב׳תיסמונת האשה המוכה׳, ואז נחליט. החיפזון מן השטן”.

אז הנה, נכנסנו בעל כורחנו להליך איטי, מסורבל, יקר ומתסכל – שסופו מי ישורנו, רק בגלל עודף אלכוהול. עוד חודשיים בערך, אולי הלקוח ישתחרר למעצר בית. המשפט יארך שנה של הוצאות גבוהות, בטלה מאונס. שיקום התא המשפחתי יארך שנים, אם בכלל ישרוד.
אומרים: don’t drink and drive.
אני אומר: don’t drink period.
ועוד דבר, כשמציעים לכם להתייעץ עם עורל דין לפני חקירה במשטרה, תגידו כן.